החלטה בתיק דנג"ץ 6542/03 - פסקדין

           עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק הדין שבבג"צ 156/01 מושב נוה ימין - ארגון פועלים להתיישבות שיתופית נ' שר הפנים.  

2.        העותר - מושב נווה ימין - ביקש לתבוע פיצוי בגין פגיעה שנגרמה לו, לטענתו, כתוצאה מתמ"א 10 - תוכנית מיתאר ארצית (חלקית) לתחנות כוח ורשת החשמל הארצית - שמכוחה הוקמו בשיטחי העותר קווי-מתח גבוה של חברת החשמל (המשיבה 3). תוכנית המיתאר פורסמה ביום 27.1.1994, ובהתאם להוראת סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (החוק) רשאי היה העותר לתבוע פיצוי בשל הפגיעה שנגרמה לו בתוך התקופה שנקצבה לכך בחוק - שנה אחת כהוראת החוק אותה עת. אלא שתביעת פיצויים לא הוגשה עד לתום התקופה שנקצבה לדבר, ורק ביום 15.12.1998 פנה העותר לשר הפנים (המשיב 1) וביקש כי יעשה כסמכותו בסעיף 197(ב) שלחוק ויאריך (בדיעבד) את התקופה שנקצבה לתביעת פיצויים. סמכותו של שר הפנים היתה, אותה עת, להאריך את תקופת ה"התיישנות" "אם היתה סיבה סבירה לכך". שר הפנים - באמצעות אנשי משרדו - לא מצא צידוק סביר להיעתר לבקשה, ומשכך עתר העותר לבית-המשפט הגבוה לצדק בבקשה כי ייעשה והחלטתו של שר הפנים תיהפך על-פיה ותותן לו הארכת המועד המבוקשת. 

3.        עתירתו של העותר לצו-על-תנאי הסבה עצמה על שני טעמים עיקריים: האחד, כי החלטתו של שר הפנים החלטה בלתי סבירה היא בנסיבות העניין, והשני, טענת העותר כי הופלה לרעה לעומת שני מושבים אחרים שנפגעו אף הם פגיעה דומה. העתירה הועברה לדיון בפני מושב שלושה, ובית-המשפט החליט להוציא צו-על-תנאי אך על טענת ההפליה לבדה. לאחר דיון בעתירה החליט בית-המשפט לדחות את טענת ההפליה, בקובעו כי אין יסוד להשוואה בין עניינו של העותר לבין עניינם של המושבים האחרים. ובלשונו של בית-המשפט (מפי השופטת ביניש, בפסקה 11 לפסק הדין): 

לאחר שבחנו את טענת ההפליה ואת ההשתלשלות העובדתית הרלוונטית למושב העותר ולמושבים הסמוכים לו, באנו לכלל מסקנה כי בהחלטת שר הפנים לא נפל פגם המצדיק את התערבותנו. מכלול הנתונים שהוצגו בעתירה, הן בהתייחס להתנהלותו של המושב העותר והן בהתייחס למושבים הסמוכים לו, מלמד כי מסקנת שר הפנים לפיה ישנה אבחנה מוצדקת בין המושבים בדין יסודה.

4.        בית-המשפט לא הסתפק בדברים כלליים אלה אלא הוסיף וניתח את הוראת סעיף 197 שלחוק ואף פירט בהרחבה את נימוקיו השונים לדחיית טענת ההפליה. לא נחזור על נימוקיו של בית-המשפט המפורטים בהרחבה בפסק הדין, ולענייננו נאמר אך זאת, כי אגב דיונו בטענת ההפליה נדרש בית-המשפט גם לשיקולי תיכנון תקציביים של הרשות. דברי בית-המשפט בהקשר זה הם העומדים במרכז העתירה שלפנינו, ועל כן אביא אותם בלשונו של בית המשפט (בפסקה 14 לפסק הדין):

נימוק נוסף אשר מצדיק אבחנה בין המושבים נגזר מן האיזון בין האינטרסים והזכויות העומדים ביסוד סעיף 197. כאמור, אל מול זכותו של המושב העותר לפיצויים בגין פגיעה בתוכנית עומד האינטרס הציבורי בהבטחת הוודאות התקציביתשל רשויות התכנון. במקרה דנן, חתמה הוועדה המקומית על הסכם שיפוי עם חברת החשמל, לפיו תפצה חברת החשמל את הוועדה בגין תביעות הפיצויים שיוגשו לה. במועד חתימת הסכם השיפוי, ביום 2.11.97, עמדו לנגד עיני הוועדה וחברת החשמל תביעותיהם של מושב חגור ומושב שדי חמד. על כן, עובדת קיומן של תביעות אלה צריכה הייתה לקבל ביטוי בהיערכות התקציבית של הוועדה וחברת החשמל. תביעתו של המושב העותר לא הייתה ידועה במועד זה, ומתן אפשרות להגשתה, כשנה לאחר חתימת הסכם השיפוי, פוגעת לכאורה בתכנון התקציבי המוקדם. בהקשר זה יש להביא בחשבון שככלל, משחלף המועד להגשת תביעות הפיצויים ניתן לומר כי חל שינוי באיזון בין משקלו של האינטרס הציבורי בדבר הוודאות התקציביתלבין זכותו של הנפגע לפיצויים. בשים לב לכך, הארכת המועד היא החריג ולא הכלל, ובנסיבות מעין אלה, יש להצביע על נימוקים משכנעים למתן הארכת המועד, אשר יש בהם כדי להצדיק את הסטייה מן הכלל ואת הפגיעה ביכולת הרשויות לכלכל צעדיהן לעתיד. שר הפנים סבר כי נימוק כזה אינו מתקיים במקרה הנדון - גם בהתחשב בכך שבקשות המושבים האחרים נענו בחיוב - ואיננו רואים לנכון להתערב בהחלטתו.

           על דברים אלה, ועל אמירות נוספות בפסק-הדין בנושא פירושו של סעיף 197 שלחוק, מתבקש הדיון הנוסף. העותר מונה שורה של נימוקים משפטיים התומכים לדעתו בקיומו של דיון נוסף, ודומה כי ניתן לצמצם נימוקים אלה לטיעון מרכזי אחד ולפיו בית-המשפט "[]הסיט את נקודת האיזון בין האינטרסים של הצדדים בצורה משמעותית לטובת שיקולי התקציב של הרשות תוך התעלמות בולטת ושגויה מזכות הקניין של המושב העותר". על טענתו המרכזית מוסיף העותר טענות כהנה וכהנה. כך, למשל, מלין הוא על התעלמות בית-המשפט מן השיהוי שנקט בו שר הפנים בעניינו של העותר ומטענות נוספות שטען.

5.        דין העתירה לדיון נוסף להידחות. טעם הדבר: כאמור בהחלטה על מתן צו על-תנאי, הסיבה עצמה העתירה אך על טענת ההפליה, וטענה זו נדחתה לגופה לאחר שנמצא כי עובדות המקרה מצביעות על שוני בין עניינו של העותר לבין עניינם של המושבים האחרים. על הכרעה זו של בית-המשפט אין העותר מלין - אף אינו יכול להלין בבקשה לדיון נוסף - ועתירתו מסיבה עצמה על נימוקים ואמירות שאינם עומדים במרכז פסק הדין אלא בשוליו. כזו היא, למשל, ההנמקה שבפיסקה 14 לפסק הדין, אשר ניתנה - כאמור בתחילת הפסקה - כ"נימוק נוסף" על אותם נימוקים עיקריים שהובילו לדחיית העתירה לבג"ץ. כאלו הן גם אמירות אחרות בפסק הדין באשר לפירושו של סעיף 197 שלחוק. משמעות הדבר היא, כי אפילו יתקבלו טענותיו של העותר בעתירה, לא יהיה בהן כדי לסייע לעניינו ולהפוך את פסק-הדין על פיו.

6.        למעלה מן הצורך אוסיף, כי אותן אמירות שעליהן מסב העותר את עתירתו לדיון נוסף, גם הן, כשלעצמן, אין הן מצדיקות כי יתקיים בהן דיון נוסף. המדובר הוא אך ביישומן של הלכות ידועות לעניינו של סעיף 197 שלחוק, הלכות שהורונו כי שיקולים של ודאות תקציבית הינם שיקולים תקפים וחשובים במסגרת החלטתו של שר הפנים אם יאריך מועד ואם יחדל (ראו למשל: ע"א 210/88 החברת להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, כפר סבא, פ"ד מו (4) 627; דנ"א 3768/98 קריית בית הכרם בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נו (5) 49; בג"צ 7250/97 סולימאני נ' שר הפנים פ"ד נד (3) 783). וגם אם הוסף נדבך חדש על אותן הלכות - ומסופק אני אם אכן הוסף נדבך חדש - אין מדובר בחידוש מהפכני המצדיק כי יתקיים בו דיון נוסף. ראו: סעיף 30 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשנ"ד-1984; השוו: דנ"א 3113/03 א.מ. חניות נ' עיריית ירושלים (טרם פורסם), והאסמכתאות שם.

7.        מודע אני לפגיעה הכלכלית שעלול העותר להיפגע, אלא שאין לעותר להלין אלא על עצמו בלבד על שהשתהה ולא דאג לענייניו תקופה כה ארוכה. יתנחם העותר בכך שלמיצער חלק מבעלי החלקות בו זכו לפיצוי בגין הפגיעה בחלקותיהם (פסקה 13 לפסק הדין).

8.        משאמרתי דברים שאמרתי; ומשעומד אני לדחות את העתירה לדיון נוסף; לא אוכל להימנע מהעיר הערה - הערה חשובה בעיניי - על-אודות פגיעתן של תוכניות תכנון במקרקעין ועל חובתן (המוגבלת) של הרשויות לפצות בעלי מקרקעין שנפגעו.  הוראת סעיף 197(א) לחוק - בכפיפות להוראת סעיף 200 - מייסדת חובתה של ועדה מקומית לפצות בעלי מקרקעין שנפגעו על-ידי תוכנית תכנון שלא בדרך הפקעה. מוסיפה וקובעת הוראת סעיף 197(ב) תקופת התיישנות להגשתה של אותה תביעת פיצויים. בענייננו, זכות (לכאורה) שהיתה לו לעותר נתקפחה אך בשל התיישנות. האמנם נעשה לו צדק לעותר? ספק גדול בעיניי.

9.        בית-משפט זה עמד לא אחת על העיקרון של "צדק חלוקתי" כעיקרון המזין את הוראת סעיף 197 שלחוק. ראו, למשל: ד"נ 28/79 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים נ' וארון, פ"ד לה(1) 563, 569-568; פרשת החברה להפצת פרי הארץ, שם, 641-639. ואף אני בדעת מיעוט הוספתי דברים על היבט אחד של הפיצוי לבעלים שמקרקעיו נפגעו על-ידי תוכניות. ואלה דברים אמרתי בפרשת הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושליםנ' קהתי (ע"א 4809/91, פ"ד מח(2) 190, 204-203):

מחובתנו להניח כי בהכנתה של תכנית תכנון מביאות הרשויות במניין נטל שיועמס על שכמה של ועדה מקומית, לשלם פיצויים לבעלי זכויות במקרקעין שייפגעו על-ידי התכנית, והרי סוף מעשה במחשבה תחילה. זו תשתית שהוראת סעיף 197 לחוק מיוסדת עליה, והיא עיקר בפירושו של החוק; ואם זו הנחת יסוד - ואכן הנחת יסוד היא - כי אז עומדת רשות ומוזהרת על פיצויים שיהיה עליה לשלם, וחזקה עליה כי נטל זה של פיצויים ימצא ביטוי בתקציבה, כראוי לרשות אחראית המחשבת את צעדיה ומעשיה מראש. רשות שכך תתכנן מעשיה, לא תוכל לשריין בתקציבה פיצויים אלא לפי נתונים זמינים לה, פירוש: נתונים הידועים לה - או האמורים להיות ידועים לה - ערב תחילת התכנית. כל הנחות וחזקות אלו יוליכונו אל מסקנה אחת, שכמו נדרשת היא מאליה: שיעור פיצויים שרשות עשויה להתחייב בהם לבעלי מקרקעין נפגעים, נגזור אותו מתוך נתונים הידועים ערב תחילתה של התכנית. פירוש הדברים אינו אלא זה, שהמועדים הקובעים לאומדן שיעור הפיצויים יהיו אלה: "לפני" - ערב התכנית הפוגעת, ו"לאחרי" - למחרת התכנית הפוגעת (או מיד בסמוך לאחר מכן).

אכן, כהוראת החוק, אותה "קרן פגיעות" לא תחיה לעולם ועד, והרשות אינה חייבת לשומרה ללא-גבול. וכפי שנאמר בפרשת קריית בית הכרם בע"מ, שם, 98:

... אכן, חזקה על ועדה מקומית כי משריינת היא תקציב לפגיעות שתוכנית תכנון פוגעת במקרקעין שבתחומה; ראוי לה לוועדה כי תשמור קרן-פגיעות זו תקופת-שנים מסויימת, אך תקופת-שנים זו אין היא תקופה בלא-גבול, ולאחר מספר שנים לא עוד יוכל בעלי מקרקעין שנפגעו להגיש תביעת פיצויים ... וכך, בעבור תקופה מסויימת לא עוד יוכל הבעלים לתבוע את הוועדה בשל אותה פגיעה שתוכנית פלונית פגעה במקרקעין שבבעלותו.

ואולם, השאלה בכל מקרה ובכל עניין תהא השאלה הבאה: בהתגוששות שבין זכותו של הבעלים הנפגע לבין ההתיישנות; וביתר דיוק: בשיקולו של שר הפנים כהוראת סעיף 197(ב) לחוק, אם יאריך את תקופת ההתיישנות ואם יחדל; ידו של מי תהיה על העליונה? ועל כך נאמר בפרשת קריית בית הכרם (שם, 99):

... []דומה עליי כי גורמים המדברים בזכות האינטרס של בעל המקרקעין עוצמתם רבה - רבה שבעים ושבעה - מן האינטרס הגנוז בהתיישנות התביעה כהוראת סעיף 197 לחוק; אורם בוהק מן האור הבוקע מאינטרס הוועדה המקומית; צידקם רב ועצום מן הצדק שבעמדת הוועדה המקומית.  

אם אלה דברים ייאמרו על ההתגוששות בין אינטרס הבעלים הנפגע לבין אינטרס הוועדה המקומית, קל-וחומר ייאמרו על ההתגוששות - כבענייננו - בין הבעלים הנפגע לבין חברת החשמל. והרי חברת החשמל, הנהנית, בוודאי יכולה היא לפזר את הנזק על-פני כל הארץ כולה (הגם שהנהנים מאספקת החשמל אפשר שהם העותר ושכניו). אכן, הוועדה המקומית בענייננו עשתה הסכם שיפוי עם חברת החשמל באשר לפיצויים מסויימים שיהיה עליה לשאת בהם. ומדוע לא כללה הוועדה - מעיקרם של דברים - גם את העותר בהסכם השיפוי והרי ניתן היה לדעת בנקל כי ישא בנזקים? מה צדק הוא כי נטיל על העותר לשאת בהוצאות שחברת החשמל אמורה היתה לשאת בהם? אלא שכל דברים אלה כולם הם לימים יבואו ולנפגעים אחרים.

10.      אני מחליט לדחות את העתירה לדיון נוסף.